סיור בעברית בריגה עם מדריך ישראלי – מקומי

ככר העיריה

הכיכר הופיע כבר במחצית השנייה של המאה ה-13. בהתחלה הוא נקרא ככר השוק החדש

בית העיריה

בניין הערייה הוא טיפוסי למוסדות האלה בצפון אירופה. לפי מנהג לעיריהה צריך להיות מגדל השעון ומרפסת גדולה. הבניין הראשון נבנה כאן במאה ה-14. במקום הבניין הישן בשנת 1749 בנו את מה שאנו רואים, אבל זה לא מקור. הבניין נהרס ביוני 1749, כאשר הצבא הגרמני אשר התקרב לריגה מדרום, הפגיז הרכז העיר (על סיבת ההפגזה נדבר עוד מעט). השרידים פונו ע"י השלטון הסובייטי אחרי המלחמה. בסוף המאה שעברה ממשלת לטביה החליטה לשחזר את העירייה. אבל כדאי להגיד שבצורה המקורית שוחזרו רק חזיתה ומגדלה. בפנים הכל נבנה לפי התכנית החדשה. יפה, אבל לא אוטנטי. בקומה ב' ליד המרפסת – חדר ראש העיר. שם גרים שני חתולים הראשים של ריגה. עם הם במצב רוח טוב, אפשר לראות אותם על החלון.  

בית הראשים השחורים

ממול העירייה נמצא הארמון היפה אשר נקרא בית הראשים השחורים. כך נקרא איגוד הסוחרים הזרים הרווקים אשר התיישבו בריגה לענייני המסחר. אחד הפטרונים שלהם היה מאוריציוס הקדוש. הוא היה מצרי במוצאו, אבל בהגדות הנוצריות הוא הפך לכושי השחור. על סמל האגוד היו ראשי כושים, בגללם תושבי העיר התחילו לקרוא לחברי האגוד "ראשים שחורים". בהתחלה זה היה הכינוי שאחר כך הפך לשם הרשמי לח האגוד.

בית הראשים שחורים נבנה במאה ה-14 ועכשיו הוא נראה ממש כמו ב-מאה ה-17. גם הוא נהרס באותה הפגזה ושוחזר כמו שכתוב מתחת לגג ב-2001. כאן שחזור המצוין והמדויק, מי שלא שמע על הריסתו אפילו לא יבין שזה לא מקור. עכשיו כאן אולם הטכסים.

כנסיית פטרוס הקדוש

אחד סמלי העיר. הכנסייה הזאתי נבנתה ב-1209, כלומר גילה כמעט כמו גיל העיר עצמה. גורלה הוא הכי טרגי בתולדות העיר. מגדלה נפל ארבע פעמים וכל פעם עקב סיבה שונה. בשנת 1666 המגדל נפל עקב טעויות תכנון. מיד התחילו לבנות מגדל חדש, אבל ב-1676 הכנסייה עם המגדל נשרפה בזמן השריפה הגדולה אשר השמידה את החלק הגדול של הרובע. שוב המגדל נבנה ב-1690, אבל בשנת 1721 פגע בו ברק. השחזור השלישי הסתיים ב-1741. המגדל עמד מאתיים שנה. כאשר היינו בכיכר העירייה דיברנו על ההפגזה הגרמנית. סיבתה: אז על המגדל ישב התצפיתן של הצבא האדום אשר ריכז את אש התותחים הסובייטים שהפריעו לגרמנים אשר היו מעבר הנהר. הם הפגיזו את הכנסייה, המגדל נפל וגם נהרס הרובע כולו. בפעם החמישי המגדל נבנה בשנות השבעים בצורה אוטנטית. אבל אחרי שחזורו ריגה הפסידה רישום בספר גינס. המגדל הקודם היה מעץ והוא היה בניין העץ הגבוה ביותר בעולם, גובהו 123 מ'. עכשיו המגדל הוא מברזל.

כנסיית יוחנן המטביל

בהתחלה כאן הייתה קפלת טירת הבישוף אלברט אשר בשנת  1201 ייסד את ריגה. אבל כבר בעוד כמה שנים הבישוף החליט לעבור דירה ומסר את טירתו למסדר נזירים דומיניקנים. הם עשו כאן כנסיית מנזרם, בפעם הראשונה מדובר עליו ב-1297. הנזירים גרו פה עד הרבע הראשון של המאה ה-16 כאשר אחרי הרפורמציה העירייה החליטה לגרש אותם. כאשר בפסחא הנזירים יצאו מן העיר כדי לעשות תהלוכה סביב חומתה, השערים ננעלו והנזירים לא הצליחו לחזור למנזר. אחד מן חברי העירייה שכר את המנזר והביא לשם חזירים. מעניין, שכל חזיר קיבל שם של איזשהו אפיפיור או קדוש. בעוד מספר שנים הודיעו על החילול הזה לקרל החמישי, קיסר של האימפריה הרומית הקדושה והוא הטיל על ריגה קנס של 18.000 מרקים כספים. מרק אחד היה מחיר של שלוש פרות. פינו מכאן חזירים והפכו בניין לבית היציקה ומחסן הנשק. בשנת 1582 ריגה נכבשה על ידי הפולנים. הם מסרו לקתולים את הקתדרלה הלוטרנית. הקהילה הלוטרנית קיבלה תמורתה את כנסיית יוחנן התטביל. מאז ועד היום ללא הפסקה הכנסייה שייכת לה.

בית רייטרן

נבנה ב-1685 בשביל הסוחר יוהן רייטרן, יליד לובק שבצפון גרמניה. בריגה בא אליו מזל והוא נבחר לתפקיד ראש הדילדה הגדולה, היא אגוד הסוחרים. אז, בתקופת שלטון השוודי, היו חוקי הגבלת פאר. לפיהם בק לאצילים הייתה זכות, למשל, לנסוע בכרכרה עם חלונות זכוכית, גם לכל שכבה היה אמור איך להתלבש, איך לעשות חגיגות וחתונות וכו'. מר רייטרן אמר שהוא צפצף על החוקים האלה, שילם קנסות והמשיך להתנהג כמו אציל. בסופו של דבר הוא הלווה סכום גדול לקרל ה-11 מלך שוודיה. עבור זנ המלך נתן לרייטרן תואר הרוזן. בעוד 25 שנה אחרי בניית הארמון ריגה נכבשה על ידי הרוסים שבראשם היה קיסר פטר הגדול. משפחת רייטרן עשתה קריירה מאד טובה ברוסיה ומיכאל, בן נינו של יוהן אפילו היה שר האוצר של האימפריה. דווקא הוא שכנע את קיסר אלכסנדר השני למכור לארצות הברית את אלסקה. 

הכנסייה הרפורמית

זה התת-זרם בתוך פרוטסטנטיות שנוסד על ידי ז'ן קלבין אשר נפוץ בדרך כלל בהולנד, שוויץ וסקוטלנד. השוודים בעת שליטתם אסרו כל הדתות חוץ מלוטרניות. אחרי הכיבוש הרוסי הסוחרים ההולנדים ביקשו מפטר הגדול לאשר לבנות כנסיה. הקיסר אשר היה מאד ידידותי להולנד, מיד אישר. הכנסייה הזאת היא היחידה בעיר בסגנון ברוקו. גם רדאי לשים לב שעל מגדלה אין צלב. לפי תורת קלבין גם צלב הוא עבודה זרה (כדאי להעלות בזכרון את הכנסיות הסקוטיות בירושלים, ליד גן הפעמון ובטבריה). בשנת 1941 כומר הכנסייה שקראו לו גוסטב שאורומס הציל בית הכנסת של העיר העתיקה. הנאצים המקומיים התכוונו להציתה אך הכומר שכנע את המושל הגרמני לא לעשות זה מפני שאש מיד תתפשט לבתים הסמוכים.

בית הכנסת "פייטאו-שול" 

נבנה בשנת 1905 על ידי היהודים שבסוף המאה ה-19 התיישבו בעיר העתיקה. היה אחד מן ארבעת בתי הכנסת הכורלים אשר היו בריגה. יחיד שנשאר אחרי מלחמה. כאשר הגרמנים עזבו ריגה ויהודים התחילו לשחזר קהילה, בבית הכנסת שהצבא הגרמני שימש בו כמחסן הנשק מצאו חדר אטום ובו ספרי תורה. התברר שהחביא אותם כומר גוסטב. כניסה למבקרים עבור תשלום, €3 מכל אחד, למי שרוצה להתפלל היא חינם.

חצר הקונבנט

כאן הייתה טירת אבירי מסדר מחזיקי החרב אשר בסוף המאה ה-13 נהרסה בימי מרד תושבי ריגה נגד המסדר. התושבים השאירו רק קפלת הטירה והפכו אותה לכנסיית גאורגיוס הקדוש. אחרי הרפורמציה הכנסייה שימשה כמחסן במשך יותר מ-400 שנים. היום זה הבניין העתיק בעיר ונמצא בו המוזיאון לאומנויות יישומיות. 

בית החתולים וגילדות

בריגה היו שתי הגילדות: הגדולה והקטנה. גילדה היא איגוד סוחרים או בעלי המלאכה. הגילדה הראשונה נוסדה אצלנו בשנת 1221 ושמה היה גילדת הצלב הקדוש והשילוש הקדוש. תקנונה מופיע ב-1252. בהתחלה הגילדה הייתה אחידה, אבל בעוד כמה עשרות שנים בה היה פילוג. קודם – לפי עושר חבריה, ואחר כך לפי סוג פעילותם. הסוחרים שהיו להם עניינים במדינות רבות היו עשירים יותר, ולבעלי המלאכה אשר עבדו לשוק המקומי היה פחות כסף. ובכן, הסוחרים הקימו את הגילדה הגדולה. הצורפים, יחידים מן בעלי המלאכה, גם היו חברי הגילדה הגדולה, יחד עם הכמורה. יתר בעלי המלאכה הצטרפו לגילדה הקטנה. בה היו איגודי בעלי המלאכה השונים לפי מקצועותיהם, נגיד איגודי הנגרים, הקצבים ונפחים.

רק חבר גילדה היה יכול להיות בעל כל זכויות תושב העיר. לכן אנו יכולים להגיד שגילדה היא שילוב ההסתדרות ומשרד הפנים. הגילדות שלטו בעיר בתקופות הבישופות, הפולנים, השוודים והרוסים. זכות לבחור ולהבחר לעיריה הייתה רק לחברי הגילדה הגדולה. במחצית השניה של המאה ה-19 גם חברי הגילדה הקטנה קיבלו את הזכות הזאת, אבל באותן שנים זה כבר לא היה כל כך חשוב מפני שהשלטון הצארי הרוסי ביצע רפורמת העיריות וכל תושבי העיר ששילמו מס מסוים הפכו לבוחרים. גילדות הפסיקו לשלוט בעיר והפכו למועדוני הצמרת. פעילותן נמשכה עד שנות ה-30 של המאה שעברה כאשר ממשלת קרל אולמניס סגרה אותן סופית.

כל חברי הגילדות היו גרמנים בלטים אשר עד סוף המאה ה-19 היו רוב תושבי העיר. לטבים היו עם האיכרים והפועלים ורק מן האמצע של אותה מאה מופיעה הבורגנות הלטבית. הבניין הצהוב ממול הגילדה הגדולה בנה בשנת 1909 הסוחר הלטבי העשיר בשם פְּלוּמֶה. הוא רצה להיות חבר הגילדה ולפי תקנונה היה מועמד מתאים. אבל סירבו לו עקב מוצאו הלטבי. מר פְּלוּמֶה מאוד כעס על גילדה והרים על צריחי הבית את פסלי החתולים אשר הראו לה את זנביהם. חברי הגילדה טבעו נגדו ובסופו של דבר בית המשפט קבע: לגילדה הגדולה אין סיבה לסרב והיא חייבת לקבל את מר פְּלוּמֶה. ועליו יש לסובב את החתולים. ועוד מעט הם הפכו לאחד מסמלי העיר. 

כיכר כנסיית דום

ככר הדום הופיע לא מזמן יחסית. חלקו הגדול קיים מן שנות ה-30 של המאה שעברה כאשר קרל אולמניס שאחרי המהפך הפך מראש הממשלה לאבי האומה החליט שכדאי להרוס מה שבנו בריגה הגרמנים ולהקים במקום זה את העיר החדשה שתהיה בעלת אופי לטבי. להרוס הכל הוא לא הצליח, אבל הספיק לבצע חלק מן תכניתו. 

בככר נמצא אחד הכנסיות המפורסמות ביותר בעיר, היא כנסיית דום. התחיל לבנות אותה עוד הבישוף אלברט בתחילת המאה ה-13, מאז נשאר המזבח, הוא דוגמא של האדריכלות הרומנסקית. הקירות נבנו במאה ה-15, זה הסגנון הגוטי. המגדל, בסגנון ברוקו, הוקם במאה ה-18. בהתחלה הכנסיה הייתה קתולית, אבל אחרי הרפורמציה עברה לידי הלוטרנים ומנזר לידה מאז הפסיק את קיומו.

בעולם הכנסייה ידוע בדרך כלל בגלל עוגבה, תוצרת גרמניה. העוגב הביאו לריגה והתקינו בשנות 1883-1884. אז היה הוא הגדול בעולם.

"שלושת האחים"

שלוש בתי המגורים. לבן, הישן מן השלישיה, נבנה בסוף המאה ה-15. הוא גם העתיק בין בתי המגורים של העיר כולה. ליד הבין יש גינה קטנה עם ספסלי האבן. זאת אומרת שאז האדמה עוד לא הייתה כל כך יקרה.

הבית הצהוב נבנה ב-1646. כבר אין גינה, הבניין יותר צר מאשר הבית הלבן. סיגנונו הוא המנייריזם ההולנדי.

לידו הבניין הירוק והצר, הוא אחרון בין שלושת האחים. סוף המאה ה-17. אדמה כבר מאוד יקרה, בגלל זה לא בונים ברוחב.

בבתים האלה בימינו נמצאים אגוד האדריכלים ומוזיאון האדריכלות.

כנסיית יעקב הקדוש

נבנתה ב-1219. בהתחלה היא נמצאת בחוץ לחומות ולכן שימשה ככנסיית הפרבר. מספר פעמים עברה מהקתולים ללוטרנים וחזרה. בפעם האחרונה נמסרה לקתולים בשנת 1923, לפי הסכם בין ממשלת לטביה לבין הכס הקדוש ועכשיו היא משמשת כקתדרלה הקתולית, מקום עבודה של הארכיבישוף שמשכנו נמצא ממש ממולה.

דבר יוצא דופן הוא פעמון הכנסיה. הוא נמצא בחוץ לכנסיה, מתחת לגגון העגול. בימי הביניים הפעמון הזה היה בין ניסים של אירופה, לא היה דומה בשום מקום. על הפעמון כתוב "אלוהים, שמור עלינו מן הדֶבֶר, מן המבול ומן הרוסים". כינוי שלו הוא "פעמון החוטא המסכן". הוא קיבל כינוי זה בגלל מה שמוא תמיד צלצל כאשר הביאו נידונים למוות לככר כדי למסור אותם לתליין.

הליציון

הבניין העפור בין שלושת האחים לכנסיית יעקב הוא הליציון. זה בית הספר התיכון הראשון בריגה. נוסד במחצית השניה של המאה ה-17 בעת השלטון השוודי. מעניין, שתלמידיו בין היתר למדו עברית כשפת ישו.

הסָאֶיְמָה – פרלמנט לטביה

בניין הסָאֶיְמָה נבנה בשנות ה-60 של המאה ה-19 כבית האצולה של פלך ליפלנד. האדריכלים לקחו בתור הדוגמה ארמונות פירנצה.

בסָאֶיְמָה יש מאה צירים אשר נבחרו מחמשת המחוזות.

השער השוודי

האחרון מן 11 שערים שהיו קודם בחומת העיר. גם הוא הכי חדש בין השערים. נבנה בשנת 1698 כאשר בריגה שלטו השוודים, לכן נתנו לשער שם כזה.

ליד השער נמצא הבית הקטן שבזמנו שימש כדירה אשר העירייה נתנה אותה לתליין העירוני. תפקידו השני היה מנהל חברת הנקייון העירונית. אצל תליין גם הייתה זכות לקחת חינם כל סחורה שהוא היה יכול להרים ביד אחת אצל כל מוכר בשוק. מצד שני הה היה מקצוע בושת. בבית העלמין הייתה חלקת התליינים המיוחדת מפני שטובי העיר לא רצו להיות קבורים ליד התליין. את ילדיו לא לקחו לבית ספר, בן תליין לפי חוק היה חייב להיות תליין. אם מישהו התחתן עם בת תליין, הגילדה או אגוד בעלי מלאכה סילק אותו וגם הוא היה צריך לעזור לחותנו. תושבי העיר אפילו לא רצו לדבר עם תליינים. אבל לפעמים היה צריך להודיע לתליין שעליו לבוא לעבודה. וווצאפ עוד לא המציאו, לכן שליח השאיר על חלון בית התליין את הכפפה. כאשר התליין ראה אותה הוא ידע שצריך לקחת תיק עם כלי העבודה וללכת לבית הסוהר או לבית המשפט ששם חיכה לו לקוח. 

מגדל אבקת שריפה

קודם בחומת העיר היו 28 מגדלים, אבל נשארו רק ספורים. המפורסם ביותר ביניהם הוא מגדל אבקת שריפה. הוא נבנה בסוף המאה ה-13, עוד לפני המצאת אבקת השריפה ושמו הקודם היה מגדל החולות, בגלל שלידו עובר רחוב החולות. אחרי הכיבוש הרוסי בשנת 1710 המגדל איבד את משמעותו והיה נטוש. בשנת 1892 העירייה מסרה אותו לאיגוד הסטודנתים שהתכוונו לעשות בו את מועדונם. ברור שסטודנטים לא היו כל כך עשירים כדי לשפץ את המגדל. אך בסופו של דבר הם מצאו פתרון. הסטודנטים אספו גללי יונים שהצטברו במשך כמעט מאתיים שנה ומכרו לבעלי החוות הרוסים שמשקיהם היו סביב ריגה. והרוויחו מספיק לשיפוץ ועוד נשאר להם כסף כדי לשתות בירה. עכשיו במגדל נמצא המוזיאון הצבאי הלטבי.